בחדשים האחרונים אני עסוקה, בין היתר, במחקר המשווה בין חדשנות בהודו לחדשנות בישראל. כמו "שצריך" המחקר נעשה בשתוף פעולה בין צוות ישראלי (חברת דימאיה, ד"ר יוסי ליכטנשטיין ושותפים נוספים) לצוות הודי שהגיע במיוחד לארץ לכבוד הפרויקט, ומשלב בין אנשי אקדמיה לאנשים מהשטח. למה אנחנו עושים את המחקר הזה? כי זה מעניין וזה גם מעלה כל מיני תובנות שלא כולן קשורות ישירות לנושא המחקר. דרך אגב, אחת מהנחות היסוד היא שבארץ אנחנו טובים במיוחד בחדשנות של מוצרים וטכנולוגיה – הייטק, בעוד שבהודו יש בעיקר חדשנות של מגזרי השרות, ורבות הדוגמאות לעסקי הoutsourcing, שלא לדבר על שרותי התכנה למיניהם, ועוד שרותים אחרים. אבל על המחקר הזה (קיים כבר מאמר ראשון) אפרט בהזדמנות אחרת.
תוך כדי קריאת חמרי רקע רלוונטים נתקלתי בסדרת מאמרים על חדשנות מסוג מאוד מסוים בהודו (תודות לירון תימור) – חדשנות ל"תחתית הפירמידה" הקונספט הבסיסי פשוט ביותר – חלק משמעותי מאוכלוסיית הודו, ולא רק הודו, עניים באופן קיצוני, אנשים שמרויחים פחות מ 2 דולר ליום. ההערכות למספר האנשים הנמצאים בשכבת העוני הזו ברחבי העולם נעות בין שלושה מיליארד לחצי מיליארד, ובכל מקרה אלו מספרים גדולים מאוד של אנשים עניים הנמצאים ב"תחתית הפירמידה".
ומה מציעה חדשנות הפונה לתחתית הפירמידה?
בחן את הנושא מציע מספר עקרונות, כמו לחשוב באופן יצירתי על מוצרים חדשניים הנותנים ערך C.K. Prahalad גבוה במחיר זול, לחפש טכנולוגיות חדשות שיאפשרו גישה חדשה לבנית מוצרים קיימים, לוודא שניתן לייצר את המוצרים החדשים בכמויות גדולות מאוד, לחדש בתהליכים ולא רק במוצרים, להמציא מוצרים שאינם דורשים שימוש מושכל, לוודא שהמוצרים פועלים גם בתנאים קשים במיוחד, לדאוג לערוצי הפצה שיכולים להגיע לאותם צרכנים עניים מאוד ולהתמקד בפיתוח פלטפורמות חדשות שיאפשרו בנייה קלה, זולה ומהירה של מוצרים חדשים כל הזמן.
חדשנות כזו תאפשר לשפר את איכות החיים של אותם אנשים, תוך כדי הקמת מבנים עסקיים רווחיים שיכולים להצדיק את קיומם. נכון, חוק המספרים הגדולים עובד כאן מצוין, גם רווח של עשרה סנט על מוצר שנמכר לחצי מיליארד צרכנים יכול ליצור רווחים עצומים. מצד שני המחשבה היא שלא צריך "לעשות טובות" לאותם אנשים עניים אלא שאפשר ליצור מוצרים ומודלים עסקיים חדשים שישרתו את האינטרסים של כל המעורבים.
eChoupal
פרויקט להשמת "קיוסקים מקוונים" בכפרים מרוחקים בהודו באמצעותם יכולים החקלאים לקבל אינפורמציה על מזג האויר, להתעדכן בנושאים נוספים בתחומם ובעיקר למכור את הסחורה החקלאית שלהם במחיר הוגן לגוף הפצה מרכזי שאינו מנצל יותר את הריחוק והבורות שהיו מנת חלקם בעבר. פרויקט דומה ומשמעותי במיוחד זיכה את פרופסור מוחמד יונוס מבנגלדש בפרס נובל על הקמת בנק גרמין שנותן הלוואות מסוג חדש – "מיקרו אשראי" – לאנשים שלא היו זכאים לקבל הלוואות מהבנקים הרגילים. ההלוואות האלו מאפשרות ליותר משני מליון אנשים, בעיקר נשים, להקים עסקים קטנים ולשפר את מצבם הכלכלי, באמצעות סכומים של עשרות בודדים של דולרים. למותר לציין, הבנק הזה רווחי, והשיטה הועתקה לכשישים מדינות ברחבי העולם.
ומה קורה בארץ? מה אנחנו עושים בעניין הזה? קודם כל, וזה לא רע, אנחנו מדברים על זה הרבה מאוד בזמן האחרון, גם ברמה האישית וגם על כל מיני במות. דבר שני, חלקנו לוקחים חלק בפעילויות הקשורות לאחריות חברתית ומתנדבים בכל מיני חזיתות. חלקנו גם תורמים קצת, הן כאנשים פרטיים והן באופן מסודר יותר כארגונים גדולים. אבל האם אנחנו חושבים איך לעשות מזה עסקים? לא ממש, הרי זה לא מוסרי... במקום זה אנחנו מקימים עמותות, שדולות וארגונים נוספים ללא מטרות רווח, חלקם יעילים וחלקם פחות.
בישראל למשל, נאמדות ההוצאות של המגזר השלישי בכ 12% מהתל"ג, וזה המון! אולם חיפוש מהיר באינטרנט מעלה שגם במדינות שונות באירופה ובארה"ב האחוזים דומים. אז בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב, זו לא תופעה "יהודית" או ישראלית" המשתלבת יפה ב "תרבות השנור" - אלא תופעה עולמית.
ובכל זאת היה מעניין אם היינו מוצאים דרכים חדשניות להקים ארגונים עסקיים, רווחיים ויעילים, היכולים להצדיק את קיומם באופן כלכלי ומטפלים בבעיות חברתיות קשות.
מה דעתכם?
ד"ר איריס גינזבורג, מנכ"ל
The full article on TheMarker Cafe
Demaya |
